הפוסט הזה הפעם לא על הורות או כלבים.
לפחות לא באופן ישיר.
הפוסט הזה הוא דווקא עלינו מעבר לזה
ועל אלו שזו זכות לקרוא להם חברים.
אתמול חבר טוב נתן לי ולמספר חברים אתגר.
ממבט של כמה שנים קדימה,
מבין החברים שנשארו בחתונה שלנו
עד סוף הארוע ונשארו לתמונת הפרידה –
עם כמה התראתם בשנה האחרונה?
כל אחד ענה תשובה אחרת.
האחד ענה שלצערו הוא התנתק מכמה חברים טובים שלו.
השני ענה שחצי מהחברים הוא לא ראה, אבל מנסה לשמור על קשר טלפוני
האישה שלו לעומת זאת כמעט וכלל לא שומרת על קשר.
אני עניתי שעם מרבית הנוכחים בצילום שמרתי על קשר,
למעט מספר אנשים בודדים.
ומבין שאר החברים עלו עוד כל מיני תשובות.
על פניו נראה ששנות ההורות, הכל כך מבורכת,
עשו את שלהן וגם גבתה מאיתנו מחיר.
תוסיפו על זה את הקורונה בשנה האחרונה,
כביכול, נראה שתמונת המצב עגומה.
זה נכון, להיות הורה משפיע על מעגל החברויות,
לפחות בשנים הראשונות.
אבל במבט נוסף, נראה שהתמונה היא דווקא מראה.
מראה עבורנו מי מספיק חשוב לנו להלחם על החברות איתו.
מראה עבורנו גם למי אנחנו מספיק חשובים שיילחמו עליינו.
לא בהכרח כשרווקים וקל כי יש את כל הזמן שבעולם.
דווקא כשיותר מאתגר, יותר עייפים וכשחלון הזמן קטן יותר.
בסופו של דבר, אלו האנשים שבאמת נרצה בחיים שלנו.
וגם אם יש כאלו שנאבדו בדרך,
אולי זה הדבר הנכון עבורנו ועבורם.
אולי זו בעצם הזדמנות לייצר חברויות חדשות
שמתאימות יותר עבורנו.
אולי זו הזדמנות לשחזר את החברויות האלו.
ואולי זה פשוט כורח החיים, גם זה בסדר.
זה לא משנה אם שומרים על קשר עם חצי
או אפילו מספר קטן של חברים.
מה שמשנה ומשמעותי זו האיכות של החברות.
חברות אמיתית, כזו שמרגישה הכי טבעית
מלאה ברגעים מצחיקים, שיתוף רגעים (גם כשקשה)
ושמייצרת לנו זכרונות משותפים לכל החיים.
כזו שמטעינה אותנו יותר מלהיות רק הורים,
כי בסופו של דבר אלו החברויות שהופכות
אותנו להורים עוד יותר טובים.
לחיי חברויות אמיתיות.
Comentarios