כשזואי התחילה ללכת לגן
בהתחלה, זה היה לנו מאוד מוזר.
מן דיסוננס הורי כזה שלא מוסבר.
מצד אחד, פתאום התפנה עוד זמן
לעבודה, סידורים וגם לרגע לעצמנו
(קחו ניחוש מה הבינג' האחרון שעשינו)
ואיזה כיף לדעת שהיא נמצאת בידיים טובות.
מצד שני, איך זה הגיוני שרוב היום היא לא איתנו?
מה, מתוך יום שלם אנחנו יחד רק לכמה שעות?
אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון בשבילה.
חברים, משחקים, טבע. כל מה שיש לגן להציע.
שתמלא לעצמה את הכד שבלב,
אבל אחרי זה, זה רק הזמן שלנו ביחד.
בלי עבודה וכמה שפחות מסכים
(אולי כמה דקות לעשות פרצופים לסבא וסבתא בוידאו)
זה רק אנחנו והיא, על השטיח
בגובה העיניים.
משחקים, צוחקים ומנשנשים במבה או פרי.
זה לפעמים לא נתפס בעניינו, כמה מהר הזמן חולף.
הרגע היא נכנסה בדלת, הורידה את התיק וחלצה נעליים,
וכבר צריך להתחיל להכין ארוחת ערב ומקלחת.
אבל במקביל, מזכירים לעצמנו להוקיר את הזמן הזה.
הכל כך מזוקק, שהוא רק שלנו.
שאנחנו זוכים לבלות, לצחוק ולהנות ביחד.
לראות אותה גדלה, שמחה ושהקשר שלנו איתה
ועם צ'נדלר רק צומח מרגע לרגע עוד.
כמו בועה ענקית של 'זמן משפחה'.
ומזל שיש גם שבתות.