אני חושב שרובנו מאמינים שבתור הורים, אנחנו יודעים מה הכי טוב לילדינו.
גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, זה יבוא.
הרי אנחנו ההורים שלהם, מי אמור לדעת יותר טוב אם לא אנחנו?
הרי גם אנחנו מתישהו היינו ילדים להורים בעצמנו.
קבלנו דוגמא אישית שנדע להעביר לילדים שלנו.
אבל, בתור אבא צעיר ודעתן, עוד לא התחלתי לגרד את הקצה של השאלה –
איך ארצה לחנך את ילדיי?
איזה אבא ארצה להיות?
בינינו, מה שעוד לא למדנו מההורים שלנו, הם מזמן כבר הספיקו לשכוח, לא?
אין חכם כבעל ניסיון.
כל זה נכון.
אבל אני חושב שכולנו בני אדם.
גם אנחנו וגם ההורים שלנו.
צודקים וטועים כאחד.
רציונלים ואמוציונלים.
אין מושלם.
אני מאמין גדול שכל הורה עושה את הטוב ביותר, אבל גם לפעמים יש מקום לשאול שאלות.
להשתפרות.
אני חושב שהיכולת שלנו, כיצורים תבוניים, להתבונן
להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים ולשאול בפשטות –
מה עבד לי?
מה לא עבד לי?
מה הייתי עושה אחרת?
(דרך אגב, אני מזמין אתכם לשאול את השאלות האלו על כל דבר).
כמו כל שריר בגוף, זו מיומנות.
זה בהתחלה קורה בדיעבד,
בסוף היום, כשהילדים ישנים והמחשבות נודדות על היום שהיה במקלחת.
אחר כך זה כבר בא לבד,
השריר גדל וזה קורה בשנייה – במקום.
אבל איפה שיש מקום לספק, אני מאמין שיש מקום לנסיון.
לאו דווקא לחכמת ההמון,
דווקא לחכמת הספרות המחקרית.
זאת שבוחנת ושואלת בלי הפסקה.
זאת שלא נופלת לקלישאות.
זאת שמטילה ספק ובוחנת מלמטה ללמעלה.
מה אני, כהורה, יכול ללמוד.
לשפר,
להתנסות,
ולעשות טוב יותר.
כדי שילדי יגדלו להיות בעלי בטחון עצמי וחוסן נפשי
סקרנים ומלאי הנעה פנימית לגלות את העולם,
ובעיקר, מאושרים.
קיימות המון שיטות ודרכים.
מהחינוך ליצירתיות של קן רוג'רס, החינוך האנתרופוסופי, אדלר ועוד.
אנחנו בחרנו בשיטת מונטיסורי (שאליה נחשפתי בזכות הספר המומלץ "אמא מאמנת" של @efratleket , כן הוא רשום בלשון נקבה אך מתאים גם לגברים).
אבל אין פה נכון יותר או פחות.
מה שטוב לי, לא בהכרח טוב לאחר.
יש המון דרכים.
יש המון שיטות.
זה לא משנה במה נבחר.
כל עוד נמשיך להטיל ספק, לא נקבל את הכל כמובן מאליו,
ונמצא מה עובד הכי טוב עבורנו,
בעיניי, עשינו את שלנו.
אז איזה הורה את/ה רוצה להיות?