ראיתם פעם ילד או ילדה שחווים
משהו בפעם הראשונה?
זה לא אנחנו - המבוגרים
שחווים משהו בפעם נוספת
גם אם זה יושב לנו על זכרון נעים
ומזיז לנו משהו בלב.
וגם אם זה משהו חדש עבורנו
נכון, זה גדול ומשמעותי,
אך עדיין, זה לא אותו הדבר.
יש משהו בתום הזה,
קצת הלם ובלבול ראשוני,
לפעמים גם קושי רגעי להכיל את מה שעומד מולם.
ואז ברגע, ההלם מתחלף
העיניים נפתחות, האישונים מתרחבים
ואיתם מצטרף גם החיוך.
התפלאות.
לפני שזואי נולדה, עברה בי המחשבה,
על כל הדברים שאנחנו יודעים,
על כל הדברים שנרצה לספר להם,
על כל התחושות שאנחנו חווינו בפעם הראשונה,
וכמה אני מתרגש בשביל הפעם הראשונה
על כל הדברים שהיא הולכת לגלות.
אני מתרגש בשבילה לפעם הראשונה
שהיא תשים אוזניות ותתמסר
ל-wish you were here של פינק פלויד
או אפילו סתם תקפוץ לטודו בום של סטטיק ובן-אל תבורי
אני מתרגש בשבילה לפעם הראשונה
שהיא תעשה את הצעדים הראשונים בכניסה ליורו דיסני
או תצעד בין העצים בסנטרל פארק במנהטן.
אני מתרגש בשבילה לפעם הראשונה
שהיא תקים מדורה ותישן לילה באוהל בשטח
או תטפס לפסגת הר גבוה כדי לראות את הזריחה.
אני מתרגש בשבילה לפעם הראשונה
שהיא תרכב לבד על אופניים, בלי אבא וגלגלי עזר
או שתעזור אומץ ותטפס למגלשה הגבוהה
אז מה אם זה גבוה, זה רק פחד.
אני מתרגש בשבילה לפעם הראשונה
שהיא תטעם טעם חדש של גלידה שהיא לא הכירה
או תתן ביס בצלוחית של קרם ברולה
זה בסדר להתרגש מהפשוט
בדיוק כמו שמתרגשים גם מהמורכב.
אני מתרגש, כי אין עוד משהו כזה,
נקי מביקורת ושיפוטיות,
נקי מהשוואות על מה שהיה לפני,
או על מה שמקווים שיהיה במקום,
טהור - ראשוני
מהרגע שזואי נולדה, הבטחתי לעצמי
לצלם כל רגע בזכרון
בלי שאלות, טלפונים או כל מיני הפרעות.
רגע של נוכחות והתרגשות בו רק מתבוננים.
איך היא מגלה ומגיבה בפעם הראשונה למשהו בחייה,
זה פשוט מרחיב את הלב.