להחזיר לעצמי את הזמן שלי

כשאימצנו את צ'נדלר,

אמרנו לעצמנו שנוציא אותו לטיול שלוש פעמים ביום

לא טיולים ארוכים של שעה, קצרים כאלה.

להריח את כל השכונה ובחזרה.

נפלה לנו הזכות לאפשר לו את זה, אז למה לא.

זה לא שהוא בעניין ליותר מזה,

ייצא לנו כלב שאוהב את הבית,

לא מפתיע, כמונו.

בשנים הראשונות, זה היה חלק מהזמן הזוגי שלנו.

בבוקר עם הקפה, לפני שמתחילים את היום

כשהראש נקי וחד, היינו חולמים ומדברים על הכל.

על החופשה הבאה שלנו,

על מה שנרצה ליצור היום

ולפעמים סתם על הלוגיסטיקות של החיים.

וגם בערב, אחרי שעות העבודה

רק כדי לשמוע איך היה היום.

כשזואי נולדה, דברים השתנו.

לטובה כמובן, אבל עדיין –

היינו צריכים להתאים את עצמנו.

פתאום טיולים משותפים לא תמיד היו אפשריים,

והזמן הזוגי שלנו עבר לזמנים אחרים.

אל דאגה, הוא עדיין קיים :)

פתאום מצאנו את עצמנו מטיילים לבד,

בזמן זוגי עם עצמנו.

ולאט לאט הטיול הרגיש כמו מטלה,

כזו שרק צריך לתפור על הדרך.

את הזמן לשיחות אישיות תפס הנייד,

וממחשבות וחלומות על מה יהיה

עברנו להתעדכן בלי הפסקה במה שהיה.

לפני כמה זמן עצרתי להתבונן בזה,

מה אני עושה עם הזמן הזה?

בוא נכיר בעובדה – הכלב צריך טיול,

ואני, במקום רק לחכות שהזמן יעבור,

יכול לנצל אותו לדברים טובים יותר,

הזמן שלי יקר.

יצאתי במטרה להחזיר לעצמי את הזמן שלי,

להתבונן,

לנשום,

להוקיר,

פשוט להיות נוכח.

הראש, התרומם מהמסך אל השמיים,

המבט התיישר קדימה,

לא רק לכמה מטרים שלפניי,

אלא אל השביל הרחוק, זה שממנו נפרסים

שורות של בתים עומדים כמו דומינו

וברקע, השדות הירוקים שלצד השכונה.

המבט, התחיל להתמקד.

עצרתם פעם להתבונן בעלים של עץ?

מרחוק, הם נראים אותו הדבר, אבל למי שמעמיק,

מגלה עשרות של צורות וגווני צבע שונים

כל עלה, נראה אחרת לגמרי.

הנשימה, נפתחה.

אפשר להוריד שנייה את הרגל מהגז.

לא לחשוב על מה עוד יש לעשות,

פשוט לקחת נשימה עמוקה.

והכי חשוב, המחשבות חזרו להתמקד חזרה בצ'נדלר

ללמוד אותו.

מה מעניין אותו? מה הוא רואה?

מה כל כך מסקרן בפינה הזו או ליד העץ הזה?

ולמה דווקא הדרך הזו טובה יותר?

הזמן שלנו עם הכלב הוא הזדמנות מצויינת

בשבילנו ובשבילם כדי להיות בנוכחות.

זה לא תמיד מתאים, אבל כשאפשר

זה נהדר.